נפש האדם אוהבת להתרגש, לא על שמחה לבדה, רק גם סתם להתרגש אוהבת היא. אף להתרגש בעצב ובכיה רוצה היא.
אוהב האיש לראות מראות איומות ולשמוע מעשיות נוראות עד כדי לבכות כדי להתרגש על ידן. חוק וצורך הנפש היא, כשאר חוקותיה וצרכיותיה.
לכן, רק האיש המשלים חוקה זאת בעבודה ובהתרגשות התורה והתפילה שומר נפשו. מי שעבודת קדשו בלא התרגשות היא, אז או שתבקש לה הנפש התרגשויות אחרות, זולות, אף של עבירה,כדי להשלים חוקה, או שסוף כל סוף תחלה אחת ממחלות הנפש, מחוסר אחת מצרכיותיה".
מסתבר שהצורך להתרגש הוא לא לוקסוס אלא הכרחי, גם מי שלא זקוק לזה כביכול בעבודת ה'- מוצא מפלט לצורך הזה, בסרטים או טוקבקים מסעירים, ברכילות חדשה או במחוזות גרועים יותר..
כשאין מקום נכון לרגש אמיתי מזוקק יש חיפוש מתמיד בריגוש…
וּמָל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ.
… והאמת כי כפי הישוב הדעת והידיעה שהוא רק ממנו ית'. כמו כן זוכה להיות נפתח לו השער. כמ"ש אזמר בשבחין למיעל גו פתחין (אזמר בשבחים כדי להכנס לתוך הפתחים)כי השבח להש"י מסיר ההסתר מחיצוניות וזה ענין פסוקי דזמרה קודם התפלה לגרש הסטרא אחרא.
ונראה מן הכתובים ענין זה שאומר כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע וכל זמן התורה כן כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע אבל לימות המשיח תהיה הבחירה בטוב להם טבע לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל והיא המילה הנזכרת כאן כי החמדה והתאוה ערלה ללב ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ..
אם יזכה שירגיש באמת כאב חטאיו הינו כשימול את ערלת לבבו כי כל זמן שלבו ערל ואטום, אי אפשר לו להרגיש באמת רק כשימול את ערלת לבבו, ויהיה לו חלל בלב ואזי ירגיש לבבו באמת גדל כאבו, ויצטער ויתחרט באמת ואזי מגדל החרטה ירגישו גם כל הלבבות של כל הטפות שנמשכו ממנו ולכל מקום שנמשכו, ירגישו שם במקום שהם הן אותם שנמשכו ממנו ונתהוו מהם בניו ממין בני אדם והן אותם שנמשכו ממנו למקום אחר חס ושלום וגם שם יש להם לב ושאר איברים ואזי כשימול את לבבו, וירגיש לבבו גדל כאבו ויתחיל להצטער ולהתחרט באמת אזי ירגישו שם כל הלבבות של הטפות ויתודע להם האמת האיך הם מטלים במקום טנופות בשאול תחתית … ןהזמן המסוגל לזה הוא חודש אלול כי אלול ראשי תבות 'את לבבך ואת לבב'
לסיום רוצים לשתף אתכם בשיר מקסים שמאוד מתחבר לנו לתפילה העמוקה של הימים הללו להסרת ערלת הלב.
להשמעת השיר
יום אחד זה יקרה
בלי שנרגיש, משהו ישתנה
משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו
ולא יהיה ממה לחשוש.
וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד
זה יבוא בטוח בעצמו
כאילו היה שם תמיד
וחיכה שנבחין בו
וזה יבוא, אתה תראה
הידיים הקפוצות יתארכו
והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל
זה יבוא, כמו שהטבע רגיל
להיות שלם עם עצמו
יום אחד זה יקרה
בלי שנרגיש, משהו ישתנה
משהו יגע בנו, משהו ירגע בנו
ולא יהיה ממה לחשוש
וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד
זה יבוא בטוח בעצמו
כאילו היה שם תמיד
וחיכה שנבחין בו
וזה יבוא, אתה תראה…
וזה יבוא, אתה הרי יודע
לא הכל יטלטל אותנו
לא הכל יכה
ומה שייפתח לנו
מחכה
כולנו מכירים את המצב הנפשי בו הלב אטום. אנחנו עוברים אחד ליד השני ולא נפגשים, איך שוברים את האטימות הזו? איך מצליחים לפתוח את הלב אחד לשני?
ננסה לקבל משאבים מגדולי ישראל, כיצד הם הבינו את הדרך אל הלב…
ראשית ההבנה שזה הרבה בידיו של ריבונו של עולם , מרגיעה ונותנת כח להבין שאנחנו לא לבד בסיפור הזה, יש לנו שותף שלישי , ויש לו השפעה ישירה על הלבבות שלנו.
בעל השפת אמת מלמד אותנו דרך בפתיחת השער אל הלב-" בואו שעריו בתודה" היכולת להודות על היש, אפילו בהתחלה באופן מלאכותי, זה מתכון לפרופורציות ולמבט מואר יותר.
שבו אחד מול השניה ושתפו ב3 דברים שאתם מודים לשני על התקופה האחרונה.
הרמב"ן בפרושו מתאר מצב עתידי בו הטבעיות תהיה לבחור ולנטות אל הטוב.- לחזור למצב הראשוני של גן עדן, בו הקשר היה פשוט ומואר-
היזכרו ברגע מתוק משותף בו הלבבות שלכם היו פתוחים – ושתפו אחד את השנייה.
רבי נחמן מבין את הלב הפתוח כמצב בו התודעה יכולה להרגיש את הכאב הנורא על החטאים שלנו, זוהי חויה שאנחנו בדרך כלל לא ממש מסוגלים לעמוד מולה, יש לנו הרבה הסברים וטיעונים להגנתנו..
כל אחד מכם, יקח אחריות על פגיעה או כאב שגרם לבן הזוג , יפרט אותה מול בן הזוג ויבקש את סליחתו..
ו…הזמן המסגל לזה הוא חדש אלול כי אלול ראשי תבות את לבבך ואת לבב…